הצורך ברפורמה בדרכי ההכשרה

מאת: דודי אסולין

יום ראשון, אוקטובר 11th, 2015


 46 אחוז מחזיקים בתואר אקדמי בישראל. מקום שני בעולם. מרשים? אז זהו שלא. אחוז גבוה לא מוצא עבודה ורק כ – 35 אחוז עובדים במה שלמדו. בתחומים כמו מדעי החיים, פסיכולוגיה, מדעים מדויקים (לא שימושיים), מדעי הרוח (ועוד) הסיכויים עוד הרבה יותר נמוכים וגם אם ימצא הבוגר עבודה היא תהיה בשכר נמוך. תחומים כמו משפטים, חשבונאות, חינוך ומנהל עסקים עברו מזמן את הרווייה ומציפים את השוק באקדמאים. רבים אלו שעושים תארים רק בשביל התעודה. ובכלל, מי קבע שאקדמיה היא 'מסלול ההצלחה' או המודל בו צריך אזרח לממש שאיפותיו?. בעולם בו המידע זמין לכול והעבודות הרוטיניות מוחלפות במכונות, מחפשים אנשים מיוחדים, בעלי כישורים מגוונים. אוטודידקטים. בעלי חשיבה מחוץ לקופסה. אותם מוסדות אקדמיים מספקים אמצעים דלים למימוש השאיפות והקניית כלים לאזרח ממוצע, ואמצעים דלים למימוש הדרישות של מעסיק ממוצע.

רק חלק מהעוגה

כל מדריך למציאת עבודה והתמודדות עם ראיונות מכיל בתוכו את ההכוונה בנוגע להצגת כישוריו של המועמד. שם זה אחד המקומות הראשונים שהמועמד נתקל בחשיבות העצומה שמקנה מעסיק ליצירתיות\ראש גדול\יושרה ועוד. אז הוא מתחיל להבין שידע לימודי הוא חלק קטן מעוגת הכישורים לה הוא יזדקק. נטען שהמוסדות להשכלה השונים אף דיכו לו חלק מאותם כישורים נדרשים כמו: יצירתיות. ולא בכדי, בשיחות שקיימתי עם מעסיקים וכן בראיונות שעברתי בחיים רבות נשאל על כישורים מגוונים, לא בהכרח לימודיים. מועמדים רבים נשלחים למבדקים חברתיים והתנהגותיים במכונים חיצוניים. מוכרת הסיטואציה בה מרואיין לא נשאל בכלל על מה שלמד אלא מאותגר בחידות לוגיות ובשאלות כמו: "כמה ילדים נולדים בעולם בשעה?". אם פעם תואר אקדמי היה תנאי סף אתם מוזמנים לחפש את מודעות הדרושים של גוגל ופייסבוק ולהיווכח שכבר לא בהכרח. כל אלה שעדיין מציבים את התואר כתנאי סף, עושים זאת כנראה מקיבעון מערבי ומחוסר אלטרנטיבות.

מסלול "הערובה להצלחה" מסלול ה- "ערובה להצלחה".

גלי המציאות ממשיכים להכות בבוגר הטרי. 80 אחוז ממקומות העבודה מאוישים באופן לא רשמי ולכן הוא יזדקק, לפילוס דרכו, לכישורי מכירות ושיווק (של עצמו) וכישורים חברתיים לטוות את הרשת או הקליקה הנכונה. נוסיף לזה יכולת התאמה למציאויות משתנות ולמידה עצמית. בחלק רב מן התחומים כאן זה הרגע שהוא מגלה שהארבע שנים שהוא למד הכשירו אותו במקרה הטוב ל- 30 אחוז מהידע הנדרש ובמקרה הרע העולם המקצועי יראה לו לגמרי אחרת. מעל כל זה עומדת ה-'אינטליגנציה הרגשית' שרבות נכתב עליה שיעילה עשרות מונים בניבוי הצלחה על פני האינטליגנציה הקלאסית (IQ) שמודל ההשכלה סוגד לה. אף מייחסים לה השפעות מכריעות כגון: הצלחה ויעילות בתפקיד, מחויבות ואזרחות ארגונית, עבודת צוות, תחושת הרווחה האישית של העובדים, חדשנות, מכירות, רווחים, איכות שירות ונאמנות לקוח.

"זה הפתרון"

רבות מתארים מוסדות להשכלה גבוהה כמקומות בהם יוכל הסטודנט 'לרכוש' את השכלתו. שימוש במושג 'לרכוש', מזכיר רכישה של לחם וחלב במכולת. הבחירה במילה הזאת ככל הנראה מסגירה את תוצאות ה-"הכשרה" שעובר שם הסטודנט. למעשה 'רכישה' בהקשר של השכלה היא בכלל לא המילה הנכונה כיוון שרכישה נעשית תמורת צעדים טכניים וחומריים בהשקעה מעשית מינימלית (כשאני עובד אני טורח, כשאני משלם על לחם אני רק מעביר כסף). יותר רצויה המילה 'הקניה' או 'הטמעה'. עם כוונה או בלי, זו אחת הבעיות בהגשה של החומר. בצורה טכנית. בצורה של "זה הפתרון" ולא בהתמודדות יצירתית, נקייה מכלי עזר בנוגע לפתרון. בצורה פסיבית בה המרצה מדבר והסטודנט מקשיב. ניתן לצפות בהרצאה בה ד"ר טאו מצביע על בעיית הלימוד הפסיבי ומציע אלטרנטיבות. בנוסף, ברוב המקרים המרצה אינו כשרון גדול בהוראה אלא מלמד מתוקף אוסף התעודות שאסף והמחקרים שביצע. מכללות ובתי ספר מקצועיים אמנם מכווני מטרה בהכשרתם אך סובלים מאוד מהבעיות הנ"ל.

942 total views, 2 views today



הגב

Be the First to Comment!

Notify of
avatar

wpDiscuz


Register

אהבת את התוכן?