כמו פייטן מקצועי תפקידו של חודש אלול להכין ולחבר אותנו מחיי החומר אל פסגת הרוח בימים הנוראים. כמו פוליטיקאי משופשף הוא יודע את רזי הרטוריקה מול הלב הסרבן ומוציא לו את נשק יום הדין – הפיוטים. ואת כל זה הוא מקבץ ועל האריזה הוא מצרף פתק שעליו כתוב – "לפתוח בלילה". את יצירתו הוא מכנה – סליחות.

"לדוד ה אורי ויישעי… כי יצפנני בסכה" – כתב המדרש: 'ה אורי' נרמז לראש השנה 'ויישעי' נרמז ליוה"כ ו – 'כי יצפנני בסכה' נרמז לסוכות. ואולי ננסה להוסיף שהמילה הראשונה – 'לדוד' נרמזה לחודש אלול (בין אם התכוון לכך דוד המלך ובין אם לא). דוד, נעים זמירות ישראל, היה קם בחצות לילה להלל בשירי תשבחות ליוצרו ולהודות לו על משפטיו. הלילה הוא הזמן לחשבון נפש והתבוננות מתוקף הרוגע הפושה בזמן זה, אפילו הקב"ה נזכר בזמן זה בחורבן הבית ובגלות ישראל ותיקנו לומר בו תיקון חצות. אם נתבונן בשנה כאנלוגיה ליממה הרי שחודש אלול הוא אשמורת הבוקר. עדיין האור לא הפציע וכנגד חשכו של הלילה לאדם ישנה הזדמנות איכותית להביט פנימה. כמו מי שלא ישן לפני מבחן גדול העומד לפניו, אנו ניצבים בחודש אלול ביראה ובזמירות בו זמנית כי בעצם כל מכון הכנה להתמודדות עם מצבי לחץ וציפייה ינחה אותו לחייך ולהישאר אופטימי כי ממילא – "אם אתה דן אותי כמעשיי…". האדם מזכיר לעצמו שוב ושוב שירחמו עליו אם בבחינת בן לאביו ואם בבחינת עבד, והוא שר, כי הוא מאושר.

הפיוט נבדל משאר סוגי השירה במשקלים ברורים וקישוטים ספרותיים, אך בעצם מה שבאמת מבדיל אותו זה הקשר החזק לתפילה ולחיי הקודש. מטיב להגדיר ד"ר מאיר בוזגלו (בנו של הפייטן רבי דוד בוזגלו) את מקומו של הפיוט באזור הדמדומים בין קודש לחול ואת ההבדל בין הפייטן לחזן שהאחרון נצמד לכללים נוקשים יותר בעוד שהראשון שוחה בתוך מערבולת תווים, מנגינות וסולמות העוטים טקסטים שונים. לפייטן תפקיד מכריע בסלילת התוואי של המילים היוצאות לנו מהפה לתוך ליבנו ומשם לשערי שמיים. וכמו פייטן מקצועי תפקידו של חודש אלול להכין ולחבר אותנו מחיי החומר אל פסגת הרוח בימים הנוראים. כמו פוליטיקאי משופשף הוא יודע את רזי הרטוריקה מול הלב הסרבן ומוציא לו את נשק יום הדין – הפיוטים. ואת כל זה הוא מקבץ ועל האריזה הוא מצרף פתק שעליו כתוב – "לפתוח בלילה". את יצירתו הוא מכנה – סליחות.

ה' שמעתי שמעך יראתי ה'.

ה' שמעתי ונרגזתי יום בו תפקדני

זחלתי וחלתי יום בו תדנני

השפלתי ונבהלתי פן באפך תמעיטני

כי גדול יום ה'

ה' ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים

בחסדי אבות ראשונים אנחנו בטוחים

תיכון תפילתנו כריח נחוחים

ה' פעלך בקרב שנים חייהו, ה' (פיוט הנאמר כהקדמה לפני חזרת הש"ץ בראש השנה ויוה"כ)

 

לפני כ – 20 שנה, כילד בבית שאן, הייתי סולן במקהלה מקומית ושרנו פיוטים לצד שירים עכשוויים. המנצח, מר אהרון קלפון (פייטן מקצועי ומוערך בסביבה) שלח אותי לסדנת פיוטים לקראת הימים הנוראים שהתקיימה בזמן כזה בירושלים. זכור לי במיוחד הפיוט 'ה' שמעתי שמעך יראתי' במנגינה המיוחדת המתלכדת בצורה מושלמת יחד עם המילים ויוצרת מיקשה אחת של פיוט מעורר ייראה המדגישה את גדלות ה' לעומת קטנות האדם ובסוף כל בית חותם בביטחון ותקווה. אני זוכר את חזרת הש"ץ מתחילה ממקום יותר גבוה אחרי פתיחה מרוממת כזו.

ווידאו – גיל דרביינסקי.

שנה שעברה נכחתי באירוע שלקח אותי לזמן מה לאותה ילדות ולאותן חוויות. זה היה קונצרט סליחות של התזמורת האנדלוסית של אשדוד בהשתתפות שלמה בר, הפייטנית ליאת יצחקי והפייטן בנימין בוזגלו. האירוע, שהתקיים בנמל תל אביב, היה כמו שולחן ערוך במגוון מטעמים ותבשילים שערבים לכל חך ושירתם של הפייטנים ששרו בגבם לים הייתה המשך ישיר של גלי הלילה הרגועים והעוצמתיים. החודש, אותו הרכב לא יקיים הופעה דומה אך ליאת יצחקי בקולה הערב, הסלסולי בעל המנעד הרחב פורצת למחוזות רחבים יותר בהופעה מיוחדת בשם: "מופע סליחות והתחדשות". שוב היא תחזור לנמל תל אביב בסוף החודש (29.9), ובנוסף תקיים הופעות דומות בעוד מקומות ברחבי הארץ. מופע יוצא דופן וייחודי שלה בחודש הבא הוא קונצרט – "שהאופרה פוגשת את הפיוט" יחד עם תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית בניצוחו של שמואל אלבז.

liatליאת יצחקי בנמל תל אביב. צילום – משה צ'יטיאת.

 

הופעות קרובות של ליאת יצחקי:
18.9 – מופע סליחות והתחדשות – היכל התרבות שדרות. 20:30. טל: 08-6611555.
29.9 – מופע סליחות והתחדשות – 'טוקהאוס', נמל תל אביב. 21:30. 03-5545500.
9.10 – מופע סליחות והתחדשות – אולם אורנית, תפוח. 19:00. 053-7749676. עם עדן הראל.
20.10 – שהאופרה פוגשת את הפיוט – משכן לאומניות הבמה, אשדוד. 21:00. 08-9568111.
22.10 – שהאופרה פוגשת את הפיוט – כיכר העצמאות, נתניה. 21:00. 08-9568111.

 

להזמנות – טליה – 052-5610515.

כמעט כל יישוב, גדול או קטן, מתישהו פוצח בקמפיין בעל הכותרת הנ"ל כחלק מהבנה שהצעירים הם המנוע להמשכיות. אך בעוד הכוונה הרעיונית מבורכת, גאוגרפית, עתידם לא במרכז. יוקר שטחי הנדל"ן, הארנונה יחד עם צפיפות, פקקים, זיהום אוויר ומפלצות בטון לא משאירים ברירה לאותם צעירים והם מכתתים רגליהם לפריפריה הנבנית. מה שלא עשתה הממשלה עשה יוקר המחיה ומה שלא עשה יופיו של הצפון והדרום עשה כיעורו של המרכז. אנו, חלוצי הצפון המתחדש, בשיר הלל לפריפריה.

"מה אתה עובר לחריש?, מה תעשה שם?, איפה תעבוד?, כולם פה! מי יהיה לך שם?" – אוסף "דאגות כנות" אלו של המרכזניק המצוי ליוו אותנו בשנים האחרונות, ובמיוחד בחודשים האחרונים כשהחלטנו להגר, רחמנא ליצלן, מרחק 40 דקות נסיעה מאזור מודיעין לחריש. אז גם אני הייתי מרכזניק, אתוודה בפניכם כמכור השופך ליבו בפני קבוצת גמילה, וגם אני גרתי מרחק "על הנייר" 12 דקות מהעבודה שתורגמו ל – 50 דקות עם פקקים וקללות שעברו לא פעם בראש (בכל זאת יש כיפה, משתדלים). גם אני התגוררתי ביחידת דיור ארעית 45 מ"ר עם שלל בעיות בקומה שנייה בשכירות גבוהה בעודי נושא עיין לציון לפרויקט רנדומלי המבטיח דירת שלושה חדרים (יש! משתדרגים ל – 65 מ"ר) רק ב – 1.8M. גם אני חזרתי מהעבודה ואמרתי בפעם המיליון שחייבים לארגן שבת עם החברים התאורטיים שלנו. – מישהו העלה על בדל שפתו אמצ"ש?. וחברים, גם אני אמרתי – "בעתיד אני עובר לצפון, מה רע, שקט, פסטורלי" – על משקל "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה". אז זהו, שבאמת התכוונתי לזה, והעתיד תורגם לשנים בודדות.
טוב, פתחנו פה ג'ורא, קיטרנו מספיק עכשיו נפנה למהות. החיים שלנו תותים. כי יש לנו דירה מהניילונים בשכירות נמוכה מאוד ומחכים לביתנו הנבנה בסמוך. כי כל מרכזי הקניות והסופרים במרחק של עד רבע שעה. מרכזי העבודה אף הם במרחק זמן דומה. כי אנחנו על כביש שש ובמרחק סביר מהרכבת. כי במרחק עשרים דקות אנחנו מבלים בים, ביערות הכרמל או בשלל ערוצי נחלים. כי יש לנו ראש מועצה יחד עם עוזריו המגלים אכפתיות במעשים ולא רק במילים (חזרתי מקניות ומצאתי אותו מחכה בפתח הבניין ועוזר לי לסחוב קניות – אמתי לגמרי). והכי חשוב, אם תשאלו אותי, כי יש פה אוכלוסייה מגוונת וקהילה שנבנתה תוך שבועות ספורים בשכבת גיל ומצב משפחתי דומה לשלנו. כי כולם יושבים על אותה סירת חילוץ מבועת המרכז ולכולם רצונות דומים – לחיות בשפיות, בנחת ולגלות שיש כסף בחשבון בסוף החודש.

community_harish

אני לא מקושר לאף חברת נדל"ן או לאיזו תכנית מגירה של הממשלה או של איזו עיר בצפון. סה"כ אני כותב מתוך מה שאני חווה ומתוך אידאל שלא טוב לנו כחברה ששבעים אחוז מהאוכלוסייה תחומה בחצי גורן בין הרצליה לאשדוד. המדינה היא גם ככה קטנה וחבל להקטין אותה עוד. אם הטענות השפויות לא שכנעו עד כה אז דעו שאני פונה גם ללא שפויים ואף לאלו שנשבו בקסמיו של המזוכיזם. לאלו אשכיל לפנות במונחי השקעה וניצול הזדמנויות – חוץ מחריש ישנם יישובים לגיטימיים בהחלט עם בנייה של דיור בר השגה ונגישות גבוהה כמו עפולה ובית שאן לאחר השלמת בנייתה של רכבת העמק. תוואי רכבת נוסף בין עכו לכרמיאל צפוי להסתיים במהלך השנה הקרובה ומזמין מגורים בכרמיאל ובתוואי המסילה. אותה רכבת צפויה בהמשך להגיע עד קריית שמונה וכמו כן גם כביש שש העולה צפונה מיקנעם. המחפשים יותר שקט ומגורים זולים יותר ימצאו את מבוקשם ברמת הגולן ויקבלו קרקע חינם ביישובים שאף הם פונים לאוכלוסייה מגוונת – אם כי שם זמינות מקומות העבודה תהיה פחותה יותר. שם דרושים אנשים עם חשיבה 'יוצאת דופן' שאומרת שלא חייבים להרוויח 15k כדי לגמור את החודש.

סוגרים חודש ראשון בחריש

נוסעים על כביש שש בכיוון צפון בבוקר יום שני, הראשון באוגוסט. את ההובלה עשינו ברביעי שעבר. חולפים ע"פ יציאות לתל-אביב, פתח תקווה, הרצליה, נתניה וחדרה. גבעה מיוערת הנישאת מימיננו ומשקיפה אל הים, מבשרת שהגענו. מרגע היציאה במחלף עירון צריך לבצע עיקוף של כ – 8 דקות כדי להיכנס למתחם המיושב הראשון של קבלני דמרי ומגידו. הנסיעה בתוך רחובותיה הראשונים של שכונת אבני חן הצפונית מלווה בכיכרות ותמרורים רבים מכוסים באבק ולצידיהם מדרכות רחבות זמניות סלולות באספלט. למעט כמה רחובות מיושבים למחצה העיר החדשה היא בעצם אתר בנייה די גדול. עוד כשנה וחצי הצפי שהעיר תיכנס לאיזון ואתו ישקע האבק שמסרב לעזוב את מגורינו במנוחה.

hadera_beach

במהלך השבוע הראשון אנו מתעסקים בעיקר בקריאות לתיקוני תקלות בדירה החדשה הניתנות מהקבלן במסגרת שנת הבדק ובפריקת ארגזים. בין לבין אנו למדים להכיר את הסביבה, בין ייתר היישובים, החשובים שבהם הם כרכור ופרדס-חנה. והכי חשוב – איפה ממוקם רמי לוי. השבת הראשונה, שבת מנוחה, היא גם האינטראקציה הראשונה החברתית עם המתיישבים הראשונים של העיר החדשה ובעיקר עם אלו של הישנה. היישוב הישן מונה כ – 120 משפחות המרכיבות תמהיל יוצא דופן ליישוב כזה קטן. ניתן למצוא משפחות מחסידות ברסלב השוכנים לצד קבוצת משפחות המקיימות חיי רוח של דת הודית. וכן קיימת קהילה חרדית "לעבדך באמת" הגובלת עם קהילה של כ- 50 משפחות של גרעין תורני דתי לאומי. יש בנמצא משפחות חילוניות ואפילו חמולה של משפחה ערבית (קראג'ה) שהוגלתה מרמלה לפני כ – 20 שנה.

השבוע השני שלנו בחריש נופל על תשעת הימים לפני צום ט' באב ואנו דוחים תכנונים לטייל בסביבתה היפה של העיר. ביום רביעי בשבוע השלישי, במרחק של כ- 20 דקות נסיעה, יצאנו לטייל בנחל השופט ליד המושבה של יקנעם. הנחל מוזן מנביעות רבות ולרוב זורם אך בזמן הזה בשנה הוא כמעט יבש. לאחר קניות לשבת חזרנו אל משכננו ברחוב ספיר 31 ולהפתעתנו ראש המועצה, מר יצחק קשת, קיבל את פנינו בחיוך. הזמנו אותו לעלות לקפה והוא מצדו עזר לנו לסחוב שקיות (לאחר שהתעקש). שעה קלה של דיבורים על ההווה והעתיד הקרוב השאירו חיוך ותחושה טובה שיש מי שאכפת לו. יום שישי באותו שבוע יצאנו לפארק נחל חדרה ולחוף הים במשך זמן נסיעה דומה. למחרת, בשבת, קיימנו את המניין הראשון של קהילתנו המתהווה אחרי שגירדנו את העשירי במאמצים. בשבוע הרביעי אני מגלה שאני כבר רשום בכשבע קבוצות ווטסאפ שונות הקשורות לעיר(חרישניקים, חרישניקים חדשים, ספיר 31, קהילת אבני חן, ביה"כ אהבת חיים וכו..) לאחר שבמקום מגורי הקודם במשך שלוש שנים הייתי באחת. בשבוע החמישי קהילתנו, הקורמת עור וגידים, עושה צעדים חשובים בגיבושה ע"י ערב על האש יחד עם יצחק קשת וליאור רחמים, הכשרת ביה"כ בגן ילדים וגיוס חברים נוספים ע"י ידידנו שלמה אפרתי ואפילו ערב ספורט לבנים ותכשיטים לבנות.

יחד עם כניסת הילדים למעונות ולגנים החדשים אנחנו מסכמים חודש נפלא, עמוס בחוויות ותקוות טובות לשנה הממשמשת ובאה.

כמו נחש פיתון שבולע חייה הגדולה פי כמה ממידותיו אנחנו עוזבים את פאס בתחושה שנטענו דיי חוויות למשך חודש. אך מה שמרתק כאן זה שכל פעם שפקפקת ביכולתו של המחר להתעלות על ההווה מגיע יום חדש ועמו מנעד תחושות שלא יכולת לצפות. כל אימת שנקטת בגישה שמרנית בציפיות מטיול במדינה אחת מגיעה הנון-קונפורמיסטיות של מרוקו וסוחפת אותך למקום תודעתי אחר.

טיסת קונקשיין לא מתישה מאוד אך גם לא חלקה במיוחד יחד עם עיכוב באישור הוויזה, מעלים כמה משאלות לב לכינון יחסים דיפלומטיים סדירים עם הממלכה המערבית. מתחת לפני השטח היחסים היו והנם חמים ומכבדים אך הפוליטיקה הערבית לא פוסחת גם פה. שער היציאה מנמל התעופה סותם את הגולל על תהיות אלה שהיוו את החלק ה- "קשה" של הטיול. מרגע זה נכנסים למערבולת של חוויות, ריגושים, נופים, אזורי אקלים, תרבויות ופיסות היסטוריה אישית יהודית וכללית.

אזהרת מסע: לפעמים סתם בא לי לשמוע שיר פופ קליל, או לחטוף איזה ממתק. כשאין לי פריבילגיה לישון כמה שעות טובות אני דופק שוט של קפה חזק וכשארצה חופשת בטן גב אסע לאילת או לרודוס. מרוקו היא לא כזאת וגם יומן מסע עליה לא יסתכם בעמוד אחד.

לשים לב שבכל עמוד נטענות גלריות-תמונות לאחר מספר שניות. ניתן לדפדף בהם ע"י הקלקה מימין ומשמאל.

היום הראשון (כו' אדר א) – השער המרוקאי

מגיעים לקזבלנקה, עיר הבירה המסחרית של מרוקו והגדולה ביותר. העיר מאוכלסת בכ – ארבעה מיליון תושבים כשמתוכם הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו שמונה כ – 1500 יהודים. עיר בשילוב ישן וחדש. בתים ובנינים מוזנחים השאולים מעולם שלישי שוכנים לצד מבנים מודרניים. על המנעד בין הישן והחדש ניצבים בניינים בארכיטקטורה מרוקאית עם עיצוב ה – "שער המרוקאי" המסורתי בעל צורת חור מנעול רחב. ישנם רחובות עם בנינים מעוטרים במוטיבים אירופאים ובמיוחד בעיצובים אנדלוסים. צבע המוניות אדום (צבע המוניות משתנה מעיר לעיר ומשקף את מחול הגוונים של הארץ הצבעונית הזו). צבע בנייה דומיננטי הוא הצבע הלבן מטבע שמה של העיר "בית לבן" (בספרדית- קזה בלנקה. במרוקאית – דר אל ביידא). בין עוטי המדים המשטרתיים ניתן להבחין גם במין הנשי, חלק מרפורמות מהפכניות היזומות מצידה של סלמה בנאני, רעיית המלך. בנוסף, תמונת הנוף העירונית מכילה מנופים, פיגומים, כבישים בבנייה ושלבי שיפוץ שונים. מרוקו נמצאת תחת פיתוח מואץ מאז שמוחמד השישי הומלך תחת אביו ב – 1999. חלק מהמניעים לפיתוח הוא המטרה להעלות את מספר התיירים בשנה מ – 10 מיליון ל – 20. לטובת זה המלך סידר מערכת רכבות עיליות לכל הערים הגדולות ורכבות בין-עירוניות מהירות, מערכות כבישים מתקדמות, תשתיות חשמל וסלולר איכותיות ועוד. הוא שם למטרה שבכל כפר, נידח ככל שיהיה, יזרמו מים ויגיע חשמל. השפה הרשמית היא אמנם מרוקאית אבל עובדה זו כנראה לא ריגשה במיוחד את ייצרני השלטים והמודעות כיוון שכולם בצרפתית. ב – 1912 פרסה צרפת את חסותה על מרוקו ויצאה פיזית ב – 1956, לא לפני שהטמיעה את שפתה ותרבותה.

20160306 163525    20160306 163014    20160306 163951

פתחנו בביקור בבית הכנסת המקומי והמפואר - "בית אל" והתפללנו שם מנחה. לאחר כמה צילומים יצאנו לחצר המתחם והבחנו בחפלה משפחתית של כמה חבר'ה מהקהילה היהודית באולם השמחות הצמוד לבית הכנסת. עושרם היה ניכר בשל רכבי היוקרה שגדשו את רחוב בית הכנסת. לאחר טעימה של כמה עוגות מרוקאיות ממאפייה סמוכה המשכנו לעבר חוף הים של קזבלנקה, שם ניצב לו בגאון מסגד חסן השני המפואר. מסגד זה הוא השני בגודלו בעולם אחרי המסגד במכה. אותו עמוד גלילי המוכר לנו בתור מסגד מקבל צורה מלבנית במרוקו וקרוי – "מינרת", בשל ההשפעה של אל-אנדלוס, הכינוי של ספרד המוסלמית. בכלל הארכיטקטורה המרוקאית מושפעת מזו הספרדית של ימות הביניים. לפני ההגעה למלון עשינו גיחה קצרה לעיר לקנות כרטיס 'סים' לפלאפון. בדרך חזור אני ועוד חבר מהקבוצה השתרכנו מאחור ולהפתעתי הופיעה דמות שהאיצה בנו לדבוק בקבוצה. אחרי זה התברר כי לפחות שני בלשים מלווים את הקבוצה בהוראת המלך. כמו עמוד ענן ואש הם גם רוכבים על אופנועים לפני ואחרי האוטובוס. בכניסתנו למרוקו המשטרה קיבלה דיווח מפורט על המסלול שלנו ולפי זה שלחה לכל מקום ליווי של כבוד. היחס המיוחד ליהודים יעבור כחוט שזור על פני היומן ויעיד על הקשר החם שלא נותק (לפחות עדיין) בין המרוקאים ליהודים.

20160306 174720 Pano  20160306 174002  20160306 174016  20160306 173946  20160306 171504  20160306 171354  20160306 220608

לאחר מנוחה קלה במלון התפנינו לארוחת ערב עשירה וטעימה. נהנינו משפע סלטים, פלפלים חריפים, מרק טעים ומקוסקוס בשרי עם ירקות מגוונים. במסעדה אבא שוחח עם אחד המלצרים והראה לו את תעודת התלמיד שלו, מתקופת לימודיו ב – "נווה שלום" בקזבלנקה לפני כ – 55 שנה. כיף היה לראות את השמחה, החיבוק והיחס של המלצר המקומי כשגילה שאבא הוא יליד המקום!.

אחרי מלחמת העצמאות נחתם הסכם שביתת נשק בנינו לירדנים שעיגן את פירוזה של ירושלים. קו הגבול חילק את ירושלים בין מזרחה, שהיה בשליטת הירדנים שלבין מערבה, שהיה בשליטת ישראל. משני צידי המתרס הוצבו ביצורים ומכשולים על מנת להגן על הגבול. 19 שנה חסמו הירדנים ליהודים את הגישה לעיר העתיקה, לכותל ולהר הבית. ישראלים נהגו להשקיף ולחזות בערגה מהר ציון לעבר העיר העתיקה ולקוות ליום שיורשו לראות ולגעת מקרוב. נכתבו אף שירים המתעדים זאת.

jerusalem

אתמול שוטטתי בחצות לילה עם אשתי ובני אורי-יוסף היקרים ברחובותיה של ירושלים העתיקה-מודרנית. טיילנו במרכז העיר בממילא ובשכונת מחנה ישראל הקסומה. אך עם כל זה יראנו מלגשת לסמטאותיה של העיר העתיקה מסיבות ביטחוניות.

לפני כשלוש שנים הלחין מתי בורשטיין, חבר טוב שלי, מילים של המשורר יצחק שליו מתוך סיפרו: "אוחזת ענף שקד". ולמרות כוחה ועוצם ידה של ישראל וירושלים כיום בשונה מהתקופה המפורזת ההיא, הרי שהרוח עדיין לא שלמה. ולכן מילותיו של השיר מקבלות תוקף גם כיום (חמישה בתים מתוך שנים עשר במקור):

זה עידן לא ירדתי ברחוב היהודים
בסמטות אל כותלי מערבי
זה עידן לא עליתי בהר הזיתים
אל מנוחות אחותי ואבי
לא אדע מה אשיבה לבני הקטן
לילדי מחמד לבבי
באמור לי הבן לתומו יום אחד
הוליכני אל קבר סבי…

זה עידן לא סבבתי בגיא בן-הינום
באכה הגיחון ורוגל
זה עידן לא נטיתי בית לחם העיר,
לא הלכתי בדרך בית אל,
ובשאול תלמידי איה יד אבשלום
ואי קבר אימנו רחל?
כאשם אעמוד, אתודה על חטאי:
הם מעבר לגבול ישראל…

לך אחי הר ציון , אל קברו של דוד
ועלה בנתיבה התלולה
אל מקום החומה עצובה, עצובה,
לא שלך – ושלך היא כולה…
ושמעת בכיה – זו האבן בוכה
ואשר לא ישמע את קולה
שבעתים נקשה לבבו ואטום
מן האבן הזאת השכולה…

שאל פשוטי בני עירי: היחסר כאן דבר?
וענוך: שמחה חסרה–
אייך תשמח קרית מלך לקראת עתידה
ולעיניה נרצח עברה?
טית באב – כי יבוא לא יקיפו חומה
עטופי טליתות בשורה
ובראש השנה לא ירעיד שופרם
לבב כותל שגיב ונורא…

שב אחי לסדרם, סדר פסח כדת,
עת נפשמו בכוסף תגדש,
יצוק אודם היין ומנה והטף,
דצ"ך… באח"ב… ועד"ש…
תן קולך בשירות ערבות , עתיקות
וזמר מלב חם וחדש-
לשנה הבאה בציון השלמה
לשנה הבאה – במקדש!

 

האומה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו – מתרומתם של בלשנים, סופרים ומשוררים רבים במרוצת אלף השנים האחרונות לפיתוח השפה העברית והדקדוק, דרך אלפי עולים מתחילת האלף ובמיוחד במאה ה-18 וה – 19 שפיתחו והקימו יישוב דתי בירושלים, חברון טבריה וצפת וכן יציאה ממסגרת "ערי הקודש" כמו יפו, תל אביב, עזה, חיפה ואפילו תחילת התיישבות בבאר שבע, ועד להקמתם וביסוסם של מעל למאה יישובים כפריים וקיבוצים בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה ע"מ לצור פריסה גאוגרפית חשובה על פני קרקע בתולית שרוותה עד אז מוקדי אכלוס גדולים אך בודדים.

רומא לא נבנתה ביום אחד, או במונחי ציר הזמן הכרונולוגי, א"י לא נבנתה בכמה עשרות שנים בודדות. הראייה השטחית ביותר גורסת שעיקר תנופת הפיתוח מתרחשת בעשרים שנות ההקמה הראשונות. מבט קצת יותר בוחן יזקוף את תחילת ירחי הריונה של המדינה לשנות התשעים של המאה ה- 19 עת עלו הבילויים בעלייה הראשונה ועת כונס הקונגרס הציוני הראשון. התבוננות ביקורתית על ספרי ההיסטוריה שגדלנו עליהם, בגיל בו כל מאוויינו היה לעטר את גיליון הציונים, תזהה מגמתיות חשודה במוצאם של החלוצים ושל אנשי ההגות והרוח. חשד זה יוביל למחקר שירים את המסך על התיישבות ענפה עוד מתחילת המאה. יציאה נוספת מנרטיב חילוני לו הורגלנו תחשוף יריעה רחבה של כמיהה דתית ועליות רוויות מסירות נפש מאות שנים קודם. ואת המסע המחקרי הזה, לניצני הלאום שלנו, נסיים בהולדתה של החייאת השפה העברית בתחילתו של האלף השני, והרי ידוע למה נגאלו ישראל ממצרים – בשל שלא שינו את שמם ולשונם. זה המסע שעשיתי דרך הספרים המדיה ומאמרים שונים ובעז"ה אנסה לחשוף את תמצית תמציתו בסדר הנכון.

 

העברית והספרות

מרוקו הייתה ערש הבלשנות העברית (כמו שניסח יוסף טובי). הכל התחיל במאה העשירית, בתקופה בה אוניברסיטת "אל קרויין" הייתה המרכז הרוחני והאינטלקטואלי של עולם האיסלאם בעיר פאס ומלומדים רבים בתחום הבלשנות, הדקדוק, הרפואה, השירה, פרשנות המקרא, ההגות והפסיקה למדו בה. רבי יהודה חיוג' היה בלשן ופרשן מקרא חשוב מאוד, מגדולי המדקדקים העבריים בכל הדורות. הוא הפך את התחום למדעי ושיטתי ואף חידש חידושים שהטביעו את חותמם על הדקדוק העברי. לדוגמא: הוא הראשון שהעמיד את השורש של המילים העבריות על שלושה יסודות. דקדקן חשוב נוסף שפעל באותה תקופה היה דונש בן לברט שבנוסף היה גם משורר ופרשן. למד אצל רבי סעדיה גאון. בן לברט היה הראשון שהבחין בין פועל עומד (פעלים הזקוקים למושא) לפועל יוצא והראשון שמיין את הבניינים לקל וכבד באמצעות התבנית הידועה "פעל". בנוסף הכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית (כמו שבא לידי ביטוי בפיוטו המפורסם: "דרור יקרא") ובכלל ערך השוואות בין העברית לערבית שבגינם ספג ביקורת רבה, בעיקר ממנחם בן סרוק, בלשן נוסף שפעל באותה תקופה. חלוצי בלשנות נוספים היו דוד בן אברהם אלפאסי שעבודתו המפורסמת הייתה המילון הראשון של עברית מקראית, ויהודה אבן קריש שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות המפורסמות: עברית, ארמית וערבית. במרוצת המאות הבאות פעלו בלשנים וסופרים רבים בהם חשוב לציין את – רבי סעדיה אבן דנאן, רבי כליפא בן מלכא, רבי רפאל ברדוגו רבי דוד אלקיים (מייסד אגודת "שערי ציון". לחם להחייאת השפה העברית). מטבע ההתעסקות בשפה העברית רבים מהבלשנים היו גם משוררים ונוספו עליהם רבים אחרים שחיברו פיוטים ושירים למכביר. כיוון שאין כאן המקום להקיף את העושר הספרותי שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו נזכיר רק כמה בודדים ששמם נישא למרחוק – רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס (מחבר הפיוט – "עת שערי רצון להיפתח"), רבי אפרים אלנקווה, רבי שמעון לביא (מחבר הפיוט – "בר יוחאי"), רבי יעקוב אבן צור, רבי משה בן יעקוב אדהאן (מחבר הפיוט – "סוכה ולולב"), רבי דוד חסין (מגדולי משוררי מרוקו מחבר הפיוטים- "אערוך מהלל ניבי" ו – "אוחיל יום יום אשתאה"), רבי דוד בוזגלו (מגדולי משוררי מרוקו במאה השנים האחרונות שעלה לארץ. מחבר הפיוטים – "כוכב צדק" ו- "ירדה שכינה").

כל האמור בא להעיד על החייאתה, פיתוחה ושכלולה של השפה העברית וכללי הדקדוק במרוקו וכן ביסוסם ועיגונם בכתב, כמו שבא לידי ביטוי ביצירות הספרותיות והפיוטיות במרוצת השנים.

 

אלף שנות עלייה

עוד מהמאה ה- 11 היו קהילות "מערביות" (כינוי ליוצאי מרוקו הנמצאת בצפון מערב אפריקה) בירושלים, בצפת ובחברון שחלקם היחסי היה גדול לאורך השנים. הסופר, עוזיאל חזן, סוקר את האישים השונים שעלו ממרוקו לארץ במסירות נפש ושמרו על הגחלת של התורה בא"י. עיקר העלייה בזמנים ההם הייתה מפאס כמו רבי שלמה בן יהודה ששימש אב בית דין, מאוחר יותר עלו רבי מימון ובנו הרמב"ם. בתחילת המאה ה- 16 עלו לצפת רבי יששכר בן סוסאן, רבי סולימאן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי, רבי יוסף טובול, רבי אברהם הלוי, רבי יהודה חליווה ואברהם הלווי ברוכים. במקביל עלו לירושלים רבי אברהם זכות, רבי יעקוב בירב, רבי מרדכי בן סוסאן  ורבי יצחק בן יעקוב אבן צבאח. במאה ה-  17 וה – 18 עלו יהודים ממרוקו בעיקר במודל של רב ותלמידיו כגון רבי ישראל יעקוב חגיז שהקים בית מדרש בירושלים שהכשיר דיינים צעירים ע"י תלמידי חכמים מפולפלים ע"מ לשגרם לקהילות שונות בחו"ל. הרב חגיז שילב בתוכנית הלימודים – פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית. ללא ספק ישיבה מהפכנית ומיוחדת בעולם הישיבות דאז. רבי חיים אבן עטאר ("האור החיים") ששכנע רבים מתלמידיו לעלות לא"י וגייס כספים מהקהילה בליוורנו לטובת הקמת ישיבה בירושלים. רבי אברהם אזולאי, סבו של  החיד"א, שעלה והשתקע בחברון. במאה ה- 18 עלו גם מהעיר מקנאס כמו רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי יצחק קוריאט. עד כדי כך כמיהתם של יהודי מרוקו לא"י הייתה עזה שחכמי מרוקו התירו למכור ספר תורה כדי לממן את הוצאות העלייה, היתר שניתן רק למען לימוד תורה. פסק תקדימי נוסף עסק בשאלה מה קורה אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות והשני מסרב – לא רק שאם הבעל רוצה לעלות רשאי אלא גם אם האישה רוצה לעלות ובעלה מסרב רשאית לעלות גם עם הילדים.

yehuda_bibasהרב פרופ' יהודה ביבאס.

במאה שקדמה לקום המדינה היו עליות בקצב מספרי נמוך שחברו לפזורה הספרדית בארץ – מרוסיה, רומניה, סרביה, פרס, הונגריה ובעיקר מצפון אפריקה. באותה תקופה העלייה ממרוקו לא רק שהייתה באופן יחסי גדולה מספרית ביחס לארצות מוצא אחרות, אלא אף מניעיה היו חיבה עמוקה והערצה גדולה לארץ האבות שכן לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני ולא הרפתקאות היו מנת חלקם של אותם עולים. רובם היו עשירים גדולים שעזבו מאחוריהם בתים, חצרות וארמונות ופיסות נדל"ן יקרות ערך כדי לחונן את עפרה של הארץ. עולים אלו לא הזדקקו ל- "מבשרי ציונות" מסוגים שונים אבל נציין את דמותו של הרב פרופ' יהודה ביבאס, אבי הציונות הרוחנית והמדינית ורבו של מבשר ציונות נוסף שחיי בסרביה, רבי יהודה אלקלעי. הרב ביבאס נולד להורים מרוקאים שהיגרו לגיברלטר. פועלו היה בהפחת רוח הגאולה בעם ישראל שתתממש רק בעליה לארץ הקודש. הוא אף קרא לאחוז בנשק כדי לבסס את ביטחונם של החלוצים, קריאה נועזת ביחס לתקופה ההיא. לא די לו היה בפריסת משנתו ממקום מושבו אלא הוא כיתת רגליו בכל רחבי אירופה ע"מ לדאוג שמסריו יועברו. בערוב ימיו עלה לארץ והתיישב בחברון.

כמות גדולה של רבנים עלתה מתחילת המאה ה- 19 ואילך ושיקמה, רוחנית וחומרית, בירושלים את ה – "עדה המערבית". רבי דוד בן שמעון (המכונה צוף דב"ש), בהיותו בן 28 רב צעיר ומבטיח שהספיק להעמיד תלמידים הרבה, גמר אומר לעלות לארץ. הוא החייה את הקהילה המערבית בירושלים והפיח רוח בהמונים רבים לעלות ולחבור לקהילה המשתקמת. לזכותו נזקפה מעורבות מכרעת בהקמתה של "מחנה ישראל" השכונה הראשונה מחוץ לחומות. מהלך פורץ דרך בתקופה ההיא (רות קרק מוכיחה במאמרה: "המערביים – ראשוני הירושלמים בבניית שכונה מחוץ לחומה" ש-"נחלת שבעה" הוקמה לפחות שנה מאוחר יותר). מעורבות גדולה הייתה לו בעידוד ושליחה של משפחות לגרעיני התיישבות ברחבי הארץ. רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של צוף דב"ש, היה עשיר בעל השכלה רחבה. קנה אדמות רבות בשכונת "מחנה ישראל" וסייע רבות ברמה החומרית לבני העדה. רבנים נוספים כגון הרב שלום בוחבוט, הרב רפאל אלעזר הלוי בן טובו, הרב משה בן מלכא, הרב נחמן בטיטו, הרב יוסף חיים הכהן ועוד רבים עלו בתקופה ההיא כתוצאה מכמיהה עזה לארץ והיוו חלק ממנהיגיה של הקהילה הספרדית בכלל ושל העדה המערבית בפרט. בנוסף, רבים מרבני העדה המערבית היו שד"רים (שלוחי דרבנן) לקהילות יהודיות בתפוצות וגייסו כספים רבים לפיתוחה הרוחני והחומרי של ירושלים. על רבנים, קדושי עליון, אלו ונוספים מרחיב בלשון נעימה ומגבה בתעודות ועדויות הרב שלמה דיין בספרו: "חכמי המערב בירושלים".

jafa_communityראשיה של קהילת יפו. משמאל למעלה בכיוון השעון: חיים אמזלג, אברהם מויאל, רבי אהרון שלוש, אהרון מויאל, אברהם חיים שלוש ומשפחתו.

במקביל להתיישבות בירושלים, המערביים היו חלוצי היישוב היהודי בחיפה והתיישבו בדרומה, ברחוב היהודים (חראת אל יהוד). גם בעכו ובצידון התיישבו מבני עדת המערביים. לשפרעם הגיעו ב- 1850 שלושים משפחות ממרוקו וחברו לקהילת מערביים שהייתה קיימת שם מאות בשנים. גם לחברון וטבריה עלו באותה תקופה. יהדות צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט היו מחדשי היישוב היהודי ביפו בשנות השלושים של המאה ה- 19, לאחר כ – 800 שנה, בהן כף רגל יהודית לא מצאה מנוח שם. במחצית השנייה של המאה ה – 19 היו ביפו 65 משפחות ספרדיות, רובן יוצאי מרוקו ו- 3 משפחות אשכנזיות. עלייה ממרוקו יחד עם חבירה של כמה מבני ה-"עדה המערבית" בירושלים הפיחה חיים ושגשוג בעשרות השנים הבאות ביישוב. היו הם סוחרים אמידים צעירים, חדורי ציונות, ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות דאז. מטרתם ופרי עמלם הייתה קהילה של "תורה ועבודה" המתפרנסת מיגיע כפיה המאמינה שעלייה לארץ, יישובה ובניינה הם שיביאו את הגאולה הנכספת. הם קנו אדמות, ביססו תשתיות יישוב ומסחר לעולים עתידיים, הקימו יישובים וחידשו התיישבות יהודית במקומות שונים. נציין פועלם של כמה מראשי המתיישבים: משפחת מויאל על כל ענפיה – אברהם מויאל, ממייסדי קהילת יפו, נציג הברון, נציג כי"ח ויו"ר חובבי ציון, שלח עשרות משפחות להקמת יישוב יהודי בעזה, שכם, רמלה ולוד לצאת חלוצים לקראת עולים מרוסיה ע"י הכשרת מקום קליטה עירוני נוסף מלבד יפו (על זאת ועוד מובא ביתר פירוט בספרו של מרדכי אלקיים – "40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה"). יוסף מויאל, סגן קונסול ספרד ומאוחר יותר קונסול פרס ביפו וממנהיגיה של עדת המערביים, סוחר מצליח שהיה אחראי על גאולת אדמות רבות באזור תל אביב – עליהן, בין היתר, הוקמו שכונת "מחנה ישראל" בירושלים (1866) ושכונת "מחנה יוסף" הקרויה על שמו (אם כי ראיתי בספרו של עוזיאל חזן ששכונה זו הוקמה ע"י מערבי אחר, הרב יוסף ארוואץ). יזם והקים מוסדות ומבנים שונים ביניהם כיכר השעון של יפו. חיים אמזאלג, סגן קונסול בריטניה וקונסול כבוד של פורטוגל, חבר בועד קהילת יפו, עסק בבנקאות, בעסקי קרקעות ומסחר. הוא רכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו למטרת גידול פירות הדר, בנוסף רכש אדמות בראשון לציון והיה מעורב ברכישה של אדמות בפתח תקווה. מאוחר יותר עסק בייצוא של תוצרת הארץ – דגנים, פירות הדר ותוצרת חקלאית מסוגים שונים. משפחת שלוש על כל ענפיה – אהרון שלוש, מראשי העדה הספרדית ביפו, הוא ובנו, אברהם חיים, היו מקימי שכונות "נווה צדק" (1887) ו – "אחוזת בית" (1909 – לימים תל אביב). יחד עם חיים אמזאלג ויוסף מויאל היה אחראי לגאולת אדמות רבות בתל אביב של ימינו, עליהם נבנו שכונות כמו "מחנה יהודה" (1896), "נווה שלום" (1890) ושכונת אהרון, שנקראה על שמו. אברהם חיים שלוש וניסים אלקיים עמדו בראש הגרעין ההתיישבותי לעזה. אברהם שלוש ואחיו הצעיר, יוסף אליהו, הקימו, מאוחר יותר, בית מסחר לחומרי בנין ובית חרושת למרצפות, בנו בית ספר לבנות, בתים בנווה צדק ואת הגימנסיה "הרצליה" באחוזת בית. ניסים אלקיים רכש אדמות בעזה והיה מחדש היישוב היהודי בבאר שבע כשהעתיק מגוריו לשם, יצר קשרי ידידות עמוקה עם הערבים המקומיים, עסק במסחר ויצר שותפויות עסקיות.

 

פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה

לפני כשלושה חודשים הוריי לקחו את אחותי קרן ואותי לטיול שורשים במרוקו שם ביקרנו באתרים הפופולאריים וכן התחקינו אחר המקומות בהם הורי ואבותיי נולדו ובילו. כל יום עלה על קודמו בעוצמת החוויות החזותיות והרגשיות שנגלו לעינינו ולליבנו. ביום החמישי הגענו לוורזאזת, עיר הסרטים הקסומה, השוכנת מדרום להרי האטלס הגבוהים, ממזרח לעמק הטודרה וממערב לשולי הסהרה. היום העמוס שהיה כמעט מאחורינו לא הרתיע את רצוני שלי ושל אחותי לנשום את העיר ואת התרבות הברברית המקומית בשעות לילה מוקדמות. בדרכינו חזור צדה את עינינו חנות מזכרות שפספסנו בהלוך שעם קצת יותר יוזמה יכלה להיות מוזיאון ראוי. כתליה ותקרתה של פנים החנות היו עמוסים עד אפס מקום בכלי נחושת, אלפקה, עץ, חרס, וקרמיקה, במוצרי עור וביגוד שונים. בעל החנות הזמין אותנו להיכנס לחללים נוספים במעמקי החנות. באחד מהחדרים קרן התבוננה בצלוחית ועליה כיתוב עברי מעניין והמוכר, שהבחין בכך, קרא לי לקצו השני של החדר. הוא הוציא תיבת עץ עתיקה וגדולה ולעניי נגלו פיסות היסטוריה יהודיות מרתקות – חנוכיות מכסף קטנות וגדולות עם תחריטים מיוחדים, שרשראות מזהב נושאות מגן דוד, כלי נוי יקרי ערך, נטלות כוסות ומה לא. הוא סיפר שלידם הייתה גרה משפחה יהודית, כך סיפרו לו הוריו, ששכנה לצדם דלת מול דלת ושהקשר היה חם ומכבד. "למה הם השאירו את כל הדברים יקרי הערך האלה?" שאלתי. "כי הם פשוט עזבו הכל ב- 48, לא הסתכלו אחורה, ולא יכלו כנראה לשאת את כל הציוד". ואני נשארתי עם המחשבה – איזו כמיהה לארץ וציונות היו להם!. הם לא היו מאוימים ולא הרגישו ככה, לא מצד המרוקאים שסיפורים יש למכביר על קשרם החם עם היהודים ובטח לא מצד הברברים שפוליטיקה עוד פחות בסדר היום שלהם.

בעשרים שנותיה הראשונות של מדינתנו, לאחר השואה האיומה, זרקור העלייה היה מכוון על יהדות צפון אפריקה. בתקופה ההיא מידת הפיזור היישובי בארץ הייתה נמוכה מאוד. "הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה כמעט ריקה. הגענו מנקודת האפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו." – כך מעיד מר יחזקאל זכאי שהיה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות החקלאית (מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל מקורות ועוד). ממשיך ואומר מר זכאי – "הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור התענך, ברמלה, בלוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא?. גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד… על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!… בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ, כבשנו אותה בגאוגרפיה".

קברניטיה של המדינה הטרייה היו ערים לבעיית ריכוז האוכלוסין, ולמען הבטחת המשילות, הביטחון ועיבוי הגבולות הוקמו 537 יישובים כפריים שנחשבו לגולת הכותרת של המפעל הציוני. יישובים אלו הוקמו בשלושת העשורים הראשונים כאשר מעל ל – 100 מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות שלא היו מיושבים עד אז.  בשנת 1954-1955 הוקמו 16 יישובים כפריים בחבל לכיש מתוכם נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה ולוזית. בשנים אלו הוקמו 6 יישובים בחבל התענך: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר יפה. ישובים אלו התווספו לשלושה יישובים שהוקמו 4 שנים קודם: אביטל, פרזון ומיטב. במקביל ובשנים העוקבות לפיתוח חבל לכיש והתענך נוספו עוד 22 יישובים בנגב, שפלת יהודה, איזור מועצת גזר- בית שמש (כמו יד הרמב"ם ושדות מיכה).

Yotvata_-_2003"הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום.

מבין ארצות מוצאם של החלוצים הכפריים 25 אחוז היו ממרוקו בלבד וזאת תרומה אדירה מאוכלוסיה חסרת כל רקע חקלאי ועבודת כפיים, שהורגלה בעיקר למלאכות אומנותיות ומסחר. למרות העדר הניסיון החקלאי היו מקרים שהייתה התארגנות עוד במרוקו כמו יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה. בתי ספר חקלאים נוסדו במרוקו כמו section agricole שנוסד במרקש ב- 1936. כמו כן הוקמו גרעינים של צעירים שהוכשרו לחיי שיתוף בקיבוץ ולעבודה חקלאית בטולוז שבצרפת, במרוקו או בארץ. בארגון הצעירים לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו כמו: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני והתנועה הקיבוצית. עוד מ- 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ עם מרוקו ושלחה שליחים והשקיעה משאבים להגשמה ציונית בקיבוץ. פירותיה הראשונים של השקעה זו באו לידי ביטוי בהקמת קיבוץ ברור חיל וצאלים ב – 1948. ב 1951 צעירים מרוקאים התגייסו לנח"ל והקימו את קיבוץ יוטבתה. תרומתם של צעירים אלו למפעל הקיבוצי באה לידי ביטוי בעוד שלושה אופנים: 1. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו כמו קיבוץ גזר ועין גב. 2. גרעינים שהצטרפו לקיבוצים קיימים. כל גרעין כזה מנה בין 30-50 צעירים וצעירות בני 18-21, משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו.  3. נערים ונערות שעלו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. כל אופני המעורבות הזו יצאה לפועל ב- 39 קיבוצים ברחבי הארץ.
yishuvimתוכננו עוד במרוקו. ישרש, יד רמב"ם, רינתיה ומושב דבורה.

פרטים נוספים על תרומתה האדירה של יהדות מרוקו למפעל ההתיישבות לאחר קום המדינה ניתן להשיג מעבודת מחקר מאוד יפה, עניינית ומקיפה(שממנה שאבתי את כל העובדות והמספרים בחלק זה) של ד"ר אלישבע שיטרית: "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ".

 

מאמר זה נכתב לזכר סבי, רבי דוד אסולין, שאני קרוי על שמו. סבא דוד פעל רבות למען קהילתו בעיירה נטיפה(פום ג'מע, צפונית מזרחית למרקש) בחומריות ורוחניות, ריפא חולים, עזר ליולדות, ייצג בעלי דין ויישב סכסוכים. היה אהוד ואהוב על קהילתו ועל השכנים הערביים. כמו כן היה פעיל עם הסוכנות היהודית וסייע לרבים מבני העיירה לעלות לקזבלנקה ומשם לארץ. במהלך חייו סבל ייסורים רבים וקבלם באהבה – שבר את רגלו (שכנראה לא התאחתה בחזרה מעולם), חלה בסכרת, בשנים 41-42 נלקח כל רכושו והקרקעות של משפחתו בצו גרמני ונכלא חצי שנה כשניסה לדרוש צדק. בעת שניסה לעלות בעצמו לארץ יחד עם אבי, נכלא בטנג'יר לשנה מה שהפך אותו לאסיר ציון שלעולם לא הוכר בכך ולא בפעולותיו הציוניות. יהי זכרו ברוך.

שעה שמונה בערב, הילדה הלכה לישון, מסדרים ומנקים תבלאגן, הבית נכנס לשלוות הלילה הטיפוסית ואז…

מגיע ג'וק ומפר את כל אווירת הביטחון. הערב הזה כבר לא יהיה כמו שדמיינת אותו, החיים למחרת לא יחזרו לאותו המסלול. איפה שתלך בבית תמיד תסתכל ימינה שמאלה אם איזה שרץ חום כנף מפתיע אותך. אתה כבר מתחיל להסתובב עם קיי 300 תמיד. פעם הם היו רק בשירותים היום הם בכל מקום. פעם, זה רק שהבית לבש מעטה לכלוך כבד. היום גם פירור קטן מסית את ההמון.
המדביר אומר שלא מספיק להלחם אצלך צריך גם אצלם בביוב. אבל גם זה יהיה פתרון זמני לשנה שנתיים.

אתה אמנם לא פגוע פיזית אבל פגוע נפשית. והצלקת תשאר אתך זמן רב.

סקר קצר מאוד, של שתי שאלות, בנוגע למימוש שאיפות.

שאיפות



פרטים



שאיפות חשוב על שאיפותיך בחיים (שאיפות יכולות להיות כל דבר: קונקרטיים – לפתוח בית קפה, ספר אומנותי, מהנדס מעבורות חלל או ליצן רפואי. מופשטים – להיות בנאדם טוב לעצמי ולזולת, להיות פעיל חברתית. רוחניים - לקדם את המוסריות בעם, לקרב את הגאולה. וכן כל שילוב של כל מה שתחשוב עליו. אם עדיין אינך סגור על שאיפותיך בחיים חשוב על שאיפה כלשהי שהכי קרובה לליבך).

לפניך "ארגז כלים" של כישורים\תכונות\ערכים. חשוב טוב ובחר חמישה כלים למימוש שאיפותיך:
























אחוז חשיבות הענק אחוז חשיבות לכל כלי שבחרת (שים לב שסה"כ האחוזים צריך להיות 100):









 46 אחוז מחזיקים בתואר אקדמי בישראל. מקום שני בעולם. מרשים? אז זהו שלא. אחוז גבוה לא מוצא עבודה ורק כ – 35 אחוז עובדים במה שלמדו. בתחומים כמו מדעי החיים, פסיכולוגיה, מדעים מדויקים (לא שימושיים), מדעי הרוח (ועוד) הסיכויים עוד הרבה יותר נמוכים וגם אם ימצא הבוגר עבודה היא תהיה בשכר נמוך. תחומים כמו משפטים, חשבונאות, חינוך ומנהל עסקים עברו מזמן את הרווייה ומציפים את השוק באקדמאים. רבים אלו שעושים תארים רק בשביל התעודה. ובכלל, מי קבע שאקדמיה היא 'מסלול ההצלחה' או המודל בו צריך אזרח לממש שאיפותיו?. בעולם בו המידע זמין לכול והעבודות הרוטיניות מוחלפות במכונות, מחפשים אנשים מיוחדים, בעלי כישורים מגוונים. אוטודידקטים. בעלי חשיבה מחוץ לקופסה. אותם מוסדות אקדמיים מספקים אמצעים דלים למימוש השאיפות והקניית כלים לאזרח ממוצע, ואמצעים דלים למימוש הדרישות של מעסיק ממוצע.

רק חלק מהעוגה

כל מדריך למציאת עבודה והתמודדות עם ראיונות מכיל בתוכו את ההכוונה בנוגע להצגת כישוריו של המועמד. שם זה אחד המקומות הראשונים שהמועמד נתקל בחשיבות העצומה שמקנה מעסיק ליצירתיות\ראש גדול\יושרה ועוד. אז הוא מתחיל להבין שידע לימודי הוא חלק קטן מעוגת הכישורים לה הוא יזדקק. נטען שהמוסדות להשכלה השונים אף דיכו לו חלק מאותם כישורים נדרשים כמו: יצירתיות. ולא בכדי, בשיחות שקיימתי עם מעסיקים וכן בראיונות שעברתי בחיים רבות נשאל על כישורים מגוונים, לא בהכרח לימודיים. מועמדים רבים נשלחים למבדקים חברתיים והתנהגותיים במכונים חיצוניים. מוכרת הסיטואציה בה מרואיין לא נשאל בכלל על מה שלמד אלא מאותגר בחידות לוגיות ובשאלות כמו: "כמה ילדים נולדים בעולם בשעה?". אם פעם תואר אקדמי היה תנאי סף אתם מוזמנים לחפש את מודעות הדרושים של גוגל ופייסבוק ולהיווכח שכבר לא בהכרח. כל אלה שעדיין מציבים את התואר כתנאי סף, עושים זאת כנראה מקיבעון מערבי ומחוסר אלטרנטיבות.

מסלול "הערובה להצלחה" מסלול ה- "ערובה להצלחה".

גלי המציאות ממשיכים להכות בבוגר הטרי. 80 אחוז ממקומות העבודה מאוישים באופן לא רשמי ולכן הוא יזדקק, לפילוס דרכו, לכישורי מכירות ושיווק (של עצמו) וכישורים חברתיים לטוות את הרשת או הקליקה הנכונה. נוסיף לזה יכולת התאמה למציאויות משתנות ולמידה עצמית. בחלק רב מן התחומים כאן זה הרגע שהוא מגלה שהארבע שנים שהוא למד הכשירו אותו במקרה הטוב ל- 30 אחוז מהידע הנדרש ובמקרה הרע העולם המקצועי יראה לו לגמרי אחרת. מעל כל זה עומדת ה-'אינטליגנציה הרגשית' שרבות נכתב עליה שיעילה עשרות מונים בניבוי הצלחה על פני האינטליגנציה הקלאסית (IQ) שמודל ההשכלה סוגד לה. אף מייחסים לה השפעות מכריעות כגון: הצלחה ויעילות בתפקיד, מחויבות ואזרחות ארגונית, עבודת צוות, תחושת הרווחה האישית של העובדים, חדשנות, מכירות, רווחים, איכות שירות ונאמנות לקוח.

"זה הפתרון"

רבות מתארים מוסדות להשכלה גבוהה כמקומות בהם יוכל הסטודנט 'לרכוש' את השכלתו. שימוש במושג 'לרכוש', מזכיר רכישה של לחם וחלב במכולת. הבחירה במילה הזאת ככל הנראה מסגירה את תוצאות ה-"הכשרה" שעובר שם הסטודנט. למעשה 'רכישה' בהקשר של השכלה היא בכלל לא המילה הנכונה כיוון שרכישה נעשית תמורת צעדים טכניים וחומריים בהשקעה מעשית מינימלית (כשאני עובד אני טורח, כשאני משלם על לחם אני רק מעביר כסף). יותר רצויה המילה 'הקניה' או 'הטמעה'. עם כוונה או בלי, זו אחת הבעיות בהגשה של החומר. בצורה טכנית. בצורה של "זה הפתרון" ולא בהתמודדות יצירתית, נקייה מכלי עזר בנוגע לפתרון. בצורה פסיבית בה המרצה מדבר והסטודנט מקשיב. ניתן לצפות בהרצאה בה ד"ר טאו מצביע על בעיית הלימוד הפסיבי ומציע אלטרנטיבות. בנוסף, ברוב המקרים המרצה אינו כשרון גדול בהוראה אלא מלמד מתוקף אוסף התעודות שאסף והמחקרים שביצע. מכללות ובתי ספר מקצועיים אמנם מכווני מטרה בהכשרתם אך סובלים מאוד מהבעיות הנ"ל.

כשגל טרור חדש מציף את הארץ עולה השאלה שוב מה ניתן לעשות?. ואז מנסים לקדם כל מיני הגבלים וסנקציות המהוות כ'פלסתר' למצפון של ההנהגה והעם. כשהגל דועך, אתו דועכים אותן הוראות שעה. למה זה קורה? איפה אנו טועים בהגדרה וביחס לעבירות טרור?

למושג "טרור" או "פעולת טרור" ניסו למצוא הגדרה שתבטא את העבירה, כוונותיה ומטרותיה, ותבדיל אותה מעבירות פליליות קלאסיות. הגדרות כמו: 'שימוש שיטתי ומכוון או איום להשתמש באלימות כדי להשיג מטרות פוליטיות' או שלושת הרבדים שניסח דוד נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: יסוד של מניע אידאולוגי, יסוד של מטרה כמו השגת מטרות פוליטיות ויסוד המעשה. למושג יש אף הכללות עם מושגים שונים, אם כי דומים ביסודם, כמו "שלטון טרור" של רובספייר ושותפיו בעת המהפכה הצרפתית, או "ארגון טרור" כמו חמאס וחיזבאללה. הלגיטימיות של המעשים אף היא שנויה במחלוקת, בעוד שהעולם המערבי רואה בטרור שורש של רוע, חורבן ואיום על הדמוקרטיה חלק אחר, לא מבוטל בעולם המערבי ובעיקר מחוצה לו, רואה במבצעיו כלוחמי חופש. באחד מהדיונים של וועדת החוקה להכנת החוק למלחמה בטרור נאמר ע"י עו"ד מרגלית כי אם נתבונן בשלושת הרבדים שניסח נזרי וננתק את יסוד המעשה הרי שקיבלנו פעולה מחאתית לגיטימית. לכן צירוף יסוד המעשה משייך לכאורה עבירת טרור לתבנית עבירה פלילית רגילה. אם נתבונן בהגדרה הראשונה לעיל אולי אף נטעה לחשוב שטרור היא עבירה עם מניע יותר נעלה כיוון שהיא נעשית בשם קולקטיב ורעיונות אידאולוגיים ולא מתוך גחמה יצרית גרידא, ומשם אולי אף נסלול דרך להכשרת עונש מופחת. בנוסף, חוסר ההכרעה המשפטית בנדון משפיעה בצורה רעיונית על הלך הרוח של המתבונן באמצעי המדיה מבחוץ שמסנגר על הפעולות ואף מזדהה. מקובל לטעון כי הטרור הוא הסימפטום לבעיה נשגבה יותר (כמו מצב של העדר אוטונומיה או טענה על שטחים) ולכן דרוש טיפול בשורש הבעיה באמצעים דיפלומטים ולא בהכרח באמצעים משפטיים. אכן הטרור הוא סימפטום אך מערכת המשפט לא מתיימרת לתקן בעיות דיפלומטיות כמו שהיא לא מתיימרת לתקן בעיות חינוכיות או סוציאליות. כל זה אינו מונע בעדה לבסס את ביטחונו של הפרט, למנוע אנרכיה ולצור הרתעה. אם לצורך גופו של עניין, אנו מחכים 70 שנה לשלום בר קיימא אין אנו צריכים לחיות בפחד ולהקריב קורבנות עד שהיום הנכסף יגיע, כל זאת בשם האמצעים הדיפלומטיים.

ניסוח ההגדרה

ובכן, החטאת המטרה בהגדרת המושג "טרור" משליכה באופן ישיר על חיינו וביטחוננו ועל תדמיתנו ביננו לבין עצמנו, ובעולם. על מנת לטפל בבעיית הטרור, כמו שניסו רבים לפני, נדרשים אנו תחילה לבירור הדברים הבאים: א. אילו פעולות נכנסות תחת הכותרת "טרור" ואיזה מבצע נכנה "טרוריסט"  ב. אילו השפעות שליליות והרסניות אנו חווים כפרט וכחברה בעקבות הטרור ובמה שונה עבירה כזו משאר עבירות פליליות. ג. האם מצויה הדרישה הפנימית אצלנו ליחס מעמד שונה לעבירה כזאת (נראה בהמשך).

לא נוכל לכלול קרובי משפחה של ההגדרה כמו "ארגון טרור" או "שלטון טרור" כיוון ששמם מרמז על סמכות אוטונומית שידינו השיפוטית בין כה אינה משגת. מה גם שברגע שטרור נהיה יותר מוסדי חוברים אליו אילוצים סוציאליים ומדיניים המפחיתים משמעותית את הגורם המאיים. לדוגמא: כרגע אנו נמצאים בתקופת רגיעה עם החמאס, ולשני הצדדים אינטרס מדיני לשמר אותה. לכן ה- "טרוריסט" הוא מבצע יחיד או קבוצה קטנה שלא ניתן לצפות את מהלכיה. בנוסף גם לא ניתן לצפות את מטרתה כיוון שכל אזרח מהווה מטרה "לגיטימית". חוץ מהנפגעים פיזית באירוע טרור ישנם מעגלים נוספים של פגועים כמו פגועי הלם, חרדה, פחד לתושבי האזור ולבסוף לכלל התושבים. כמו פצצה רדיואקטיבית, אותן השפעות ממשיכות להתקיים גם לאחר האירוע. כמו שקיים מעגל נפגעים כך גם קיים מעגל פוגעים. הטרוריסט המבצע אינו נושא בנטל האשמה לבדו. על מנת לצור בסיס אידאולוגי לפעולה כזו נדרשים רעיונות שמטופחים בתוך המשפחה, החמולה והמחנכים. ההשפעה של רעיונות אלו הגיעה לשיאה בסמוך לפעולה אך התחילה עוד לפני.

חרדה "אותן השפעות ממשיכות להתקיים גם לאחר האירוע".

סתם עוד עבירה פלילית?

ראינו שלושה גורמים המאפיינים עבירות טרור: 1.הפוגע. 2.המטרה. 3.אפקט הפגיעה. שלושה גורמים אלו מהווים את הבסיס לשוני המהותי מעבירה פלילית רגילה. נפרט כיצד:

  1. הפוגע – בעבירה פלילית קלאסית הפוגע אינו שואב את גחמתו היצרית מתוך אידאולוגיה או מתוך שיחות וחינוך לדבר לכן כדי לתקן את המעוות יש להפריד את ה- "תפוח הרקוב" מהסל. כשאנס מבצע את זממו, אין זה כתוצאה מטיפוח רעיון האונס בקרב קבוצה של אנסים. אין זה פתרון לשים מאחורי סורג ובריח אתהטרוריסט כיוון שבאותה מידה זה יכל להיות האחד שחלק אתו את הספסל בשיחה בה חלחלו הרעיונות המפוקפקים. חמור מכך, אותו טרוריסט הופך לקדוש מעונה בקרב עמו.
  2. המטרה – בעבירה פלילית המטרה של הפושע מאוד ברורה. בנאדם שלקח כיסא בחוף הים היווה מטרה לרוצח ורוזנשטיין היווה מטרה לאבוטבול. אי הוודאות סביב המטרה גורם לפחד גדול כיוון שכל אחד יכול להוות מטרה.
  3. אפקט הפגיעה – כשמתבצע רצח פלילי, מזעזע ככל שיהיה, איננו חשים חרדה כיוון שאנו יודעים שיש איזה "משוגע" אחד שייתן את הדין. באירוע טרור אנו חשים פחד גם מהסיבה שצוינה בסעיף 2 אך גם לאחר הפיגוע בגלל אותה תחושת ביטחון שפגה.

מאפיינים אלו בונים את המחלקה הנפרדת לה זקוק המאבק בטרור. בלעדיהם יחזור הדיון בלופ אינסופי סביב סדר הדין הפלילי ומציאת "התקדים המחייב" שכפופים לו בתי המשפט. בנסיבות מצערות אלו נפל בחלקנו להיות חלוצים בחקיקה תקדימית בעידן המשפט המודרני.

התביעה הפנימית

טענות רבות הושמעו בהקשר חקיקתי של מאבק בטרור. אהרון ברק, נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אמר שיד אחת צריכה להיות מאחורי הגב בגישתנו לטפל בנושא. הסנגוריה הציבורית השמיעה את הסתייגותה מצעדים "אנטי דמוקרטיים" וחברי כנסת מהשמאל כמו זהבה גלאון ומירב מיכאלי הביעו את דאגתם מ- "מדרון חלקלק".  לדעתי כל האזהרות הללו נובעות משאלה אחת: עד כמה אני מקטלג את עבירות הטרור בנפרד מבחינה מוסרית פנימית?. לדוגמא: כמו שברור לנו שאונס חמור מגניבה, לא רק מבחינה טכנית אלא משהו בפנים זועק על השוני. כי אם אני מבין את השוני המובהק אין אני צריך לדאוג מאיבוד מוסריות או ממדרון חלקלק כמו שאיני צריך לדאוג כשאני שופט רוצח למאסר עולם. קשה מאוד לבנות מבחן מוסריות או איזה סקר, יסודי ככל שיהיה, שיענה על השאלה הזאת. אבל יש מבחן שכבר שאלה זו קיבלה תשובה בו והוא מבחן המציאות.

כשזאב גורליק רצח וביתר את גופתה של גרושתו ,כשנרצחה תאיר ראדה ,כשדניאל מעוז רצח את הוריו ללא רחמים וכשנהג משאית קצר משפחה שלמה בכביש אף אחד לא יצא לרחובות ולא שמענו קול זעקה למרות הזעזוע המתבקש. לעומת זאת, לאחר אירועי טרור, אנו עדים להפגנות רבות, לגינויים מקיר לקיר, לעצרות תפילה, ליום זיכרון מיוחד. כמו שחווינו לאחרונה, כל אלו אף גברו שישנו חשד שהטרוריסט הוא יהודי.

אני מקווה שהצלחתי להראות את ההגדרה הרציונאלית והמתאימה לטרור, מקווה שפתחתי דלת לחקיקה תקדימית ומקווה שחיברתי את כל זה לתביעה הפנימית לשינוי מהותי.

הבחירות האחרונות ותוצרי הלוואי שלהן הציפו ניתוק של מגזר אליטיסטי מהשאר. אותו מגזר הנושא בגאון תרבות\מודל חיים חש עליונות עדתית\חשיבתית על מגזרים אחרים. אותו מגזר שדורש סובלנות לאוכלוסייה הערבית והדרוזית חש ניכור למגזר שמרכיבי תרבותו חופפים ברובם לאוכלוסייה הערבית. למה הוא מרשה לעצמו להרגיש ככה? האם אמת הדבר? ומה הפתרון?

מודל ההשכלה
ההשכלה המערבית ,או "עידן הנאורות", שהתחילה בתחילתה של המאה ה-18, לא הייתה המודל(לפחות לא ברובה) ליהודים או לערבים בארצות האסלאם. המודל העיקרי היה סביב השכלה דתית, ספרות, שירה, אומנות ומסורת. ערכים כמו רגשות חמים, משפחתיות, אהבת הזולת והכנסת אורחים ,אהבת הארץ וערכי מסורת היו עמוד התווך שלה. עקרונות מודל ההשכלה המערבית כמו: "העם הוא הריבון ולא הדת" או "המדינה קיימת כדי להגן על הפרט ולא ההפך" לא חפפו, ואף היו מנוגדים למודל זה. לצורך מאמר זה נקרא למודל התרבותי של יהודי ארצות האסלאם: "המודל הרגשי" ולמודל ההשכלה המערבית נקרא: "מודל ההשכלה". אם כי נדגיש כי השמות שבחרתי אינם מכלילים את המושג על הקבוצות הנמנות עימם.
מודל ההשכלה שם לעצמו כמטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים רק על רציונאליות והנחת יסוד לוגוצנטרית המבוססים על הגיונו הפרטי של האינדיבידואל. כראי של מודל זה במציאות נמצאת התפיסה כי "מסלול ההצלחה" של ישראלי ממוצע חייב לעבור דרך מוסד אקדמי. התפיסה חלחלה עמוק כל כך עד כי לפי סקר של ה- OECD בישראל יש 46% בעלי תואר אקדמי. שנייה בעולם. למודל זה חברו הנהגות תרבותיות אירופאיות כמו קרירות ובועתיות המובילות לקפיטליזם, תיעוש, בורגנות, וחילון. אדם "נאור" לא "סחבק" שמתחבק ומנשק את כולם. במשקפיים שלו, אדם שצועק ברחוב הוא בהכרח ברברי ולא דרך חיים שמקורה בתרבות שונה. מוזיקה שמוטיביה ושורשיה מרוסיה ואירופה הוכרזה כ- "מוזיקה ישראלית" או "שירים ישראלים". לעומתה מוזיקה שמקורה מארצות אסלאמיות הוגדרה כ מוזיקה ערבית\מזרחית.

חכמי מרוקו "המודל העיקרי היה סביב השכלה דתית". חכמי מרוקו

יהדות ומסורת
במגילת העצמאות נעדר כל שימוש במילה "דמוקרטיה" לעומת זאת המילים "יהודי" או "יהודית" מוזכרות בה 20 פעם. מאוחר יותר ב- 92 עוגן בחוק כבוד האדם וחרותו אופייה של מדינת ישראל כ-"יהודית ודמוקרטית". נדמה שככל שהזמן חולף מבדילה עצמה קבוצה, לא קטנה, תחת קידוש ערכי הדמוקרטיה (לפי תפיסתם) והעמדתה כסתירה לעומת יהדותה של ישראל. דמוקרטיה אינה זהה לבחירות והחלטת רוב כיוון שאז זכויות מיעוט היו נרמסות. הגנה על זכויות אלו כפופה לערכים מוסריים עליונים. אם כך מצאנו שהדמוקרטיה בעצמה יוצאת מתוך ערכים מוסריים שיכולים להיות מורכבים מערכי הומניזם, סוציאליזם וגם דת ומסורת. מה גם שעוד לפני הקמת המדינה יהודים דתיים חיו תחת משטרים דמוקרטים ונהלו ,באין סותר, את חייהם. זו אינה היריעה לפרט דיון מורכב זה, אבל יהיו הדעות אשר יהיו אופייה של מדינת ישראל הוא קודם יהודי הן לפי מגילת העצמאות והן לפי החוק.

רגשות ככלי
לעומת אופייה היהודי של המדינה, ובניגוד לרוב "מזרחי" וערבי (כיום) התקבל מודל ההשכלה כמודל השולט. מודל זה ראה ברגשות מכשול לאינטליגנציה וכיוון להדחיק אותם עד שבסוף המאה העשרים התפתח המונח: "אינטליגנציה רגשית" (EQ) שנושא את ההגדרה הבאה: " יכולת האדם לנטר את רגשותיו ורגשות האחרים, להבחין בין רגשות שונים ולעשות שימוש במידע זה להכוונת חשיבתו ופעולותיו". תחום המחקר הלך והתרחב, ספרים ומאמרים המסבירים על עליונותה של ה-EQ על ה-IQ (האינטליגנציה הקלאסית) נהיו לרבי מכר. יותר ויותר פסיכולוגים מאמינים כי האינטליגנציה הקלאסית יעילה בניבוי הצלחה בתחום האקדמי אך יעילה הרבה פחות בניבוי "הצלחה בחיים" או חווית סיפוק ואושר. מאמרים נכתבו על המצאות אינטליגנציה זו באוכלוסיות בעלות יכולות הבעת רגשות גבוהה (כמו נשים). טבעית היא המסקנה שסיכוי גבוה שהיא מצויה יותר היכן שהרגש החם שולט יותר מהשכל הקר.
ההישענות על המסורת היהודית כספר הוראות כיצד לנהל חיים בריאים יותר טבעית, כמו שהבת שלי נשענת על הוריה, הראיה הפשוטה שאני חלק ממטרה כוללת לא מטפחת ומקדשת את האגו וההישגים, רגשות ככלי ודרך תקשורת ולא כמכשול. כל אלו ועוד היוו מודל אחר עליו נשענו ונשענים אזרחים רבים כאן במדינה.
מובן הוא כי חיים במודל ההשכלה הנציחו פער מלכתחילה.

חלקם של עדות המזרח
האם עדות המזרח חיים במודל הרגשי? לא בהכרח. הייתי אומר שהם מחולקים לשלוש קבוצות: קבוצה אחת שהורגלה עם השנים למודל ההשכלה, קבוצה שנייה שמחנכת למודל הרגשי, וקבוצה שלישית שלא בחרה באף מודל.
הקבוצה השלישית קיימת מכל מיני סיבות שנחקרו בהם חשוב לציין את השתיים הבאות:
1. בקום המדינה נשחק מעמדו של היישוב הישן הספרדי עד כי 80% מאזרחי המדינה היו ממוצא אשכנזי. המודל עליו הוקמה המדינה היה זר לעולים, בני עדות המזרח, שלא השתלבו. ילדיהם הצליחו לתפוס דברים יותר בקלות וכך נוצר פער בין הדור הקודם לדור הצעיר. פער זה הוביל לשבירת הסמכות ההורית ודור גדל ללא חינוך ראוי.
2. ההשכלה (לרוב היהודית) והתרבות שעלו אתם, בני עדות המזרח, הייתה חסרת משמעות בעיני הממסד האשכנזי שראה בהם כטעוני טיפוח. אותו ממסד העדיף אנשים כמותו. דעות קדומות וסטיגמות על ציבור זה התרבו ואמנם פחתו במהלך השנים אך עדיין נשארו (מסתבר). המזרחי הממוצע נתקל בקשיים ללמוד ולמצוא תעסוקה. מיואש, הוא פנה לשיטוט ברחובות ולעבריינות.
אמנם הסיבות האלו יכולות להוות תירוץ לשאלה למה זה התחיל, אבל בראש ובראשונה מוטלת הסקת המסקנות ולקיחת האחריות על הקבוצה השלישית כדי שתמצה את עצמה.

גם בנוגע לקבוצה השנייה וגם לשלישית אני מאמין שאין פער שלא יצליחו בסופו של דבר לסגור אבל נשאלת השאלה: אנחנו רוצים לסגור? להזכיר למי ששכח – מדינת ישראל נמצאת במזרח התיכון ולא בסקנדינביה. תרבויות אחרות שוכנות פה. אולי כדאי לאמץ מודל חופף או לרסן את המודל הקיים? פחות קידוש ההישגים, פחות ריצה אחרי תארים. יותר תחושת משפחתיות ו -"יחד". לא לנפח עוד את בועת נדל"ן במרכז רק "כי יש שם יותר מקומות עבודה". להתקרב יותר לפריפריה בעלות יותר נמוכה למטרת שקט נפשי, מתוך אידיאל.
אני מקווה שהראיתי למה היכרות עם המודל כה חשובה וכמה היעדרותה הרת אסון. גם אם לא שכנעתי להחליף דיסקט לפחות נסכים על דבר אחד: אין פה תרבות\דרך\מודל יותר צודק\ת. אין עליונות של אוכלוסייה מסוימת על רעותה. וחשוב להבין את זה כי רק ככה נחיה פה בכבוד הדדי, בשלום.


Register

אהבת את התוכן?